לאור בקשת סטודנטים ואחרים אני מעלה סיכום שיעור של פרופ' מאיר העוסק בספרו של בובר "אני ואתה"
מבוא לאני ואתה
שילוב בין שפת שירה ושפה מושגית
הדת היא נוכחות האל
הדתיות אצל בובר
מה בובר קרא לפני שכתב את אני ואתה
יחס ומפגש
תשובה
מבוא לאני ואתה
(26.10.09)]
שילוב בין שפת שירה ושפה מושגית
הספר התפרסם ב1923 כאשר יש בו גם מין שירה וגם מושגים קפדניים. בובר היה גאון ספרותי וזה התבטא בזה שהפך לעורך העיתון הציוני בתקופת הרצל ושרצה לספר מחדש את הסיפורים החסידיים. ורצה לשנות את האדם דרך הסיפורים, דרך האסתטיקה, גם בתרגום התנ"ך רצה לעשות שינוי באמצעות צורה ביחד עם התוכן. אין להפריד בין צורה ותוכן. לעיתים אני חושב כי השפה הפואטית היא לדת מה שהמונחים המופשטים למדע המדויק. ב"אני ואתה" הוא משלב בין שירה ושפה מושגית.
שפה שירתית היא לדוגמא שהסתכלות על אדם אחר היא "הצצה" או נוגע ב"פי השמלה של הקב"ה". אולם, לא ניתן להגיע למציאויות יותר עמוקות ללא השפה הזו. אנשים לא מבינים את השפה הדתית שהיא כל כך עשירה. כמו שאדם אומר לאשתו "את פרח", אין הכוונה למציאות בוטנית אלא זו שפה רומזת.
אם כן, אצל בובר קיימת השפה הפואטית ליד השפה המושגית.
הדת היא נוכחות האל
דבר נוסף, אנו יודעים דרך המחקר של מורתי ורבתי רבקה הורוביץ שכתבה ספר "דרכו של בובר באני ואתה" (1988) כותרת משנית "התפתחות של מחשבתו של בובר והרצאותיו על דת כנוכחות". בספרה רבקה הורוביץ מתארת כיצד היה בובר בבית המדרש החופשי בפרנקפורט אצל חברו רוזנצוויג ומרצה שם על הנושא דת כנוכחות של האל. "האתה הנצחי". שכשאני נוכח אדם אחר אני מגלה את האל הנוכח. האל תמיד נמצא. אני מגלה אותו דרך הדיבור עם האחר. לכן, הדת היא ענין של נוכחות. כשאני נוכח אדם אחר אני מנכיח את האל שהוא תמיד נוכח, אני מגלה את המציאות העמוקה. זו האונטולוגיה הבסיסית של בובר. האל תמיד נמצא.
פרנץ רוזנצוייג ששמע את ההרצאות והיה אדם ביקורתי אמר לבובר אתה יודע לומר "אתה" אולם אינך יודע לומר "הוא" ו"אנחנו".
אינך יודע כלום על האל הממית ומחיה, זה "הוא". אולם אינך יכול לדבר על האל כהוא מכיוון שאתה סבור כי יש לדבר אליו ולא עליו. לכן, אתה יכול לדבר רק על האל בהתגלות ולא על האל בבריאה. כי בבריאה האל הוא מחולל את העולם.
כך גם בגאולה "אנחנו", מתייחסים לעולם ומתקנים אותו. לך יש אובססיה לאתה להווה ואתה שוכח את העבר ואת העתיד.
הביקורת היא: מדוע אתה מתמקד בהתגלות סיני, הרי קודם יש הבריאה=הוא כלפי לז(העולם), וכן אחרי ההתגלות יש
גאולה יש כלומר, אנחנו = לז. אם מדברים רק על אני=אתה שוכחים יסודות חשובים ביהדות היכן הם?
תפיסת האל אצל בובר
יש התפתחות בתפיסת האל אצל בובר תחת השפעת רוזנצוויג. בתחילת דרכו תחילת המאה העשרים בובר דיבר היה בתקופה מיסטית. בתקופה זו דיבר על האל רק כחוויה (Erlebnis). האל מתגשם כאלו, מתהווה, חוויה היא משהו פסיכולוגי. ניתן לחוות את האל.
באני ואתה ב1923 האל הוא האתה הנצחי, זה שונה מחוויה פסיכולוגית. האל הוא כ"אתה", הוא תמיד נוכח אולם גם מעבר אלי, לא ניתן לרדוקציה לחוויה לספירה הפסיכולוגית. כלומר, בהשפעת רוזנצוויג הוא מדבר על האל גם כהוא. כמשהו שלא ניתן לחוויה.
בתחילת המאה העשרים הוא בתקופה המיסטית שלו. מורהו הוא דלתי פנומנולוג ידוע שחשב שיש הבחנה בין חוויה (Erlebnis) שזה חוויה עמוקה. מושג זה מקבל בובר ממורהו. לעומת זאת בהמשך, בעקבות השפעתו של רוזנצוויג הוא מדבר על האל כ"אתה הנצחי", ואז מדבר על האל גם ב"הוא" וגם ב"אנחנו".
מורה נוסף, כפי שהזכרנו הוא גיאורג זימל שממנו למד להבחין בין דת לדתיות. ב"אני ואתה" הוא מאוד אוניברסאלי. הוא מדבר גם על ישו, בודהה לאו צה טונג. מטרתו להגיע אל האדם המודרני ולהסביר כי יש בדתיות משהו גם לאדם המודרני.
את המחשבה האונטולוגית של בובר ניתן להגדיר כפאנאנתאיזם (= הכל בתוך האל) האל תמיד נוכח.
אני -אתה ואני - לז
אין אני לעצמו יש רק או אני אתה או אני לז.
אני לז הוא אני המתייחס לאובייקטים. אובייקט הוא מה שנזרק לפני. משהו שאני משתמש, מה שבא ליד. אני לז הוא היחס של הסובייקט לאובייקט. יש כאן דיכוטומיה.
אולם אני אתה הוא אני אחר. הוא אני המחובר בסובייקט אחר שלא משתמש במי שלפניו, לא מקטלג אותו, לא רואה את התועלת שבו עבור האני, לא חווה אפילו את האחר. אלא, הוא מול האדם האחר עם כל האשיות ללא חלקיות בצורה הוליסטית ובנוכחות מלאה.
זו הבחנה בין עולם מנוכר לבין עולם שהיחס הבין אנושי הוא עומק המציאות ורק דרך אני אתה ניתן להגיע אל האתה הנצחי.
לוז המציאות לפי בובר היא מה שמתרחש בין (zwischen) בני אדם, זו הרוחניות. רק במציאות הבין אנושית מקבלים הצצה אל ה"אתה" הנצחי.
הדתיות אצל בובר
בובר מול קירקגור
בובר מתנגד לקירקגור שלפיו החוויה העליונה, אביר האמונה הוא היחיד הניצב בפני האל. לפי קירקגור יש מספר שלבים בחיי האדם השלב האסטתי בו כל אדם נהנה, לאחר מכן יש מעבר לתענוג יש השלב האתי שזה ענין של החברה שיש לה נורמות והאדם מתכופף תחת הנורמות. כלומר, לא רק אני נהנה אלא גם הזולת ולכן יש נורמות. הספירה העליונה היא השלב שהאדם יכול להפוך לאביר האמונה ליחיד לפני האל.
עבור מרטין בובר המודל של קירקגור הוא מודל בעייתי. דבר זה מתבטא בכל כתביו. כי לפי קירקגור האדם בא לפני האל ללא מגע עם החברתיות. בובר איננו מסוגל לקבל את העמידה לפני האל ללא חברה. עבור קירקגור עקידת יצחק היא הריגת יצחק כי הוא נוצרי וחושב על ישו ולכן יצחק לא נעקד אלא נקרב הוא האב טיפוס של ישו. ואביר האמונה הוא זה שמפר את האלמנטים האתיים כדי לציית לצו האלוהים. זו מחשבה המנוגדת למחשבתו של בובר. בובר לא יכול לדבר על אלוהים ללא חברה. הדיאלוג הוא כתנאי לדתיות.
גנוסיס ומאגיה
שני דברים מרוויחים בדברו על הדתיות באני ואתה. הוא פוחד משני דברים מגנוסיס ומאגיה.
גנוסיס: התורה הנסתרת בה הקודים ניתנים למספר אנשים ובאמצעות הקודים יש מגע עם העליון. ידע מסוים בשליטת מספר מצומצם של אנשים. הצטרפות לידע מאפשרת מגע עם העליון.
מאגיה: שימוש באמצעים, "ילדותיים" לדעת בובר, כדי לשלוט על המציאויות העליונות.
האיום על כל דת הוא אנשים האומרים בוא אלי ואני אתן לך ידע המאפשר מגע עם העליון או קבל קמע מסוים ותשפיע על העליונים. בובר אומר כי זו לא דתיות אמיתית. כי הגנוסיס מתעלם מן המפגש בין בני אדם ומאגיה מעליבה את זה שמולך. יש מפגש עם האל רק דרך דיאלוג, דרך אני ואתה. רק היא דתיות אותנטית.
עולם הגנוסטיקה היא תאולוגיה. כמאתיים שנים לפני הספירה עד מאתיים אחריה שלטה הגנוסטיקה והיא איימה על הדתיות לדעת בובר. כי יש אנשים המתעלמים מן העולם ומפתחים שיטה רוחנית לא קשורה לעולם אשר דרכה ניתן לקבל מפתח לעולמות העליונים.
לדעתו של בובר הכול מתחיל מפאולוס שהתחיל את הגנוסיס. הוא נתן את הרעל, את המפתח כי רק האמונה גואלת. לותר במאה ה16 אמר בצורה מפורשת כי רק האמונה גואלת. החוליה המקשרת ביניהם הוא אוגוסטינוס שאמר כי העולם הזה בעייתי ולכן כל הגאולה באה מן החסד האלוהי.
הגנוסטיקה לפי בובר מקבלת תאוצה אצל מרקיון שהיה תלמיד של פאולוס.
פאולוס איחד את ההתגלות והגאולה. התגלות האל בישו מביאה בעת ובעונה אחת את הגאולה. מכיוון שהיה יהודי הבריאה הייתה חשובה לו. כלומר, עולם המעשה. מרקיון הוא גנוסטיקאי מובהק הוא חושב כי העולם הזה לא חשוב ובעייתי ואף לא נברא בידי האל. ולכן, מרקיון באמצעות ביטול הבריאה צמצם את שלושת הזמנים (בריאה, התגלות גאולה) לאחד. הבריאה מן השד, אין מה לתקן את העולם. התגלות וגאולה היא ביחד. לכן, בגנוסטיקה זו אין צורך לתקן את העולם. אל הגנוסטיקה הזו בובר מתנגד.
לדעתו של בובר וון הרנק שהיה תאולוג פרוטסטנטי וסבר כי יש לבטל את הברית הישנה כי היא גורמת לשיתוק מייצג גישה זו. כמה שנים מאוחר יותר הגיע היטלר. אומר בובר כי דתיות המנתקת עצמה מן עולם הזה מן היחסים בין בני אדם מן הקונקרטיות של העולם הזה, פוגעת אנושות בדתיות האמיתית. בובר כל כך אנטי גנוסטי אולם בתחילת דרכו היה מיסטיקאי ומתקן עצמו באמצעות הדיאלוג.
ב 1914 היה מקרה שאדם צעיר שבא להתייעץ עם בובר עם הרבה שאלות והוא היה עסוק בהתאחדות המיסטית של הבוקר ולא הקשיב לאדם שניצב לפניו. לאחר מכן סיפרו לו שהאדם הזה התאבד. בובר כותב דברים אלה כתיקון עצמי. צריך צניעות רוחנית גדולה מאוד להגיד זאת.
לדעת אפרים מאיר הכתיבה על הדתיות נגד הגנוסטיקה ונגד קירקגור הם התיקון של בובר למעשה הזה.
מה בובר קרא לפני שכתב את אני ואתה
1. כוכב הגאולה שנכתב ב1921 ומשפיע עליו. רבקה הורוביץ מראה כי גם כשהוא בבית המדרש של רוזנצוויג ומרצה הרצאותיו אזי חלקים של ההרצאות שהרצה בבית המדרש נמצאות בחלק הראשון והשלישי של אני ואתה. חלקים של ההרצאות הרביעית והחמישית שישית ושמינית.
2. קיבל את הביקורת של רוזנצוייג כפי שהראנו בתחילת השיעור.
3. פרדיננד אבנר: בובר קרא ספר בשם "המילה והמציאויות הרוחניות" שהופיע ב1921 שכתב Ebner פרדיננד אבנר שהיה מורה בתיכון. רוזנצוויג העריך את אבנר בנושא ההתגלות אולם הוא כותב כי אבנר לא יודע כי האל ברא את העולם ושיש גואל. וזו בדיוק ביקורתו של רוזנצוויג על בובר. בובר שהיה ההוגה הדיאלוגית צריך לבלוע ביקורת קשה של רוזנצוויג. הביקורת שמתח רוזנצוויג על חברו הטוב בובר היא ביקורת קטלנית כי בובר העריך את אבנר. לדעת אפרים מאיר הביקורת שמתח רוזנצוויג על אבנר היתה בעצם ביקורת על בובר. כמו כן, לדעת אפרים מאיר ב1923 באני ואתה יש קצת תיקונים, הוא לוקח את עמדתו של רוזנצוויג בנוגע ל"הוא" ו"לאנחנו", אולם זה קצת מאוחר.
4. מחשבות לא יהודיות: בובר מושפע על ידי כל מיני מחשבות לא יהודיות למשל של לאו צה בתוך הטאואיזם, של ה "וו ואי", "let it be" להיות מחובר לכל. אין צורך לרצות (למרות שבובר אומר כי יש צורך גם בקצת רצון). אין יותר קשה מלהיות מחובר לאדם, הסרת כל המסכות, (כלומר לא להשתמש באדם, לא לשאול עצמך מה אני רואה, בעיקר אצל מורה מול תלמיד) להיפטר מהעצמי ולהיות נוכח מול האחר ולהיות שם בשבילו.
יחס ומפגש
בובר עושה הבחנה בין יחס (Beziehung) ומפגש (Begegnung). היחס הוא מן האני לאתה לעומת המפגש הוא מעבר ליחס כי זה האני שהולך אל אתה והאתה שהולך אל האני. המפגש הוא בין האני לאתה, זו הדדיות. היחס הוא חד כיווני. לכן, במפגש צריך קצת לרצות. היחס במקרה הטוב מוביל למפגש.
במפגש תמיד יש אקטיביות ופסיביות, פעילות וסבילות. הסבילות חשובה כדי לתת לאדם להיות נוכח. אם לא אולי אתה רוצה להיות נוכח אולם לא תהיה מודע לנוכחות של האחר שאתה יכול לקבל רק מתוך סבילות מתוך שאתה נפטר מסכימות אפריוריות שלך.
תשובה
תשובה (Umkehr) היא שאתה שב לאדם אחר. אתה פונה אל אדם אחר בתוך יחס ומפגש שזה הצצה אל אלוהים. ואולם זו גם שיבה אל הגרעין העצמי. אתה קיים משמע אני קיים. הגרעין של האני היא יכולת הגילוי בתוכך קשור לאדם אחר. תשובה אל האני.
פאנאנתאיזם = הכל בתוך האל.
