מרטין בובר - ביוגרפיה רוחנית

[הרצאה מאת פרופ' אפרים מאיר ]

אין הרבה הוגים שתרמו להגות של העם היהודי כמו מרטין בובר. אני ואתה (I and Thou) הספר נכתב ב 1923 מתוך אקסטזה. ומצוי בהדפסה בעברית בספר בסוד שיח.

מרטין מרדכי בובר נולד ב1878 בוינה. הוריו אליזה וקרול בובר.

אין אני רוצה לתת לאירוע ביוגרפי להשפיע על ניתוח המחשבה. אולם אדם אינו מנותק מאירוע מסוים. בגיל 3 הוא שומע מהשכנה כי אימא לא חוזרת יותר הביתה. אמו עזבה את הבית. זה אירוע טראומטי. ובובר במהלך הזמן מתאר את האירוע. לאחר מכן לאחר שנים רבות נפגש עם אמו. הפגישה עם אמו מתוארת על ידיו כמפגש זר ויוצר מלה חדשה בגרמנית לתאר את המלה "אי מפגש". מפגש בגרמנית היא Begegnung הוא דייק מאוד במילותיו ויוצר מילת שלילה של מפגש Vergegnung. היו אנשים האומרים כי זו הסיבה לפילוסופיה דיאלוגית , המפגש. אולם, אני אינני מקבל זאת.

הוא נשאר לבד עם אביו ועובר ללמברג הנמצאת בגליציה ומחונך כל השנה על ידי סביו וסבתו. סביו סלומון וסבתו אדלה. סביו הוא שלמה בובר אשר הוציא מדרשים במהדורות מדעיות. בתקופות הקיץ אביו לוקח אותו חזרה לוינה.

כל קיץ בערך בגיל 9 הוא הולך עם אביו לסדיגורה בבוקובינה שם יש שושלת חסידות. ביקורים אלה אצל החסידים משפיעים עליו והוא מנסח את המשנה שלו כמודל לחברה בעקבות החסידות. יש צדיק ומסביבו חסידים. הצדיק מביא את החסידים אל המרכז, ההכוונה אל הקב"ה. זה המודל של בובר. העם היהודי הוא לא רק עם אלא גם דתיות, ולא רק דתיות אלא גם עם. לכן, העם היהודי לא עם מכיון שהוא דתי ולא דתי בגלל היותו עם, הוא שניהם גם עם וגם דתי. יש חיים בצוותא סביב הקב"ה. ב1919 "דרך הקודש" מנסח את השיטה הזו של מודל החברה. היסוד הוא בבוקובינה בסדיגורה.

לבובר הייתה אינטרפרטציה של החסידות. זו איננה החסידות כמות שהיא. בובר רצה ליצור תחיה של היהדות דרך החסידות. החסידות איננה פלג ביהדות אלא האפשרות לחדש את החיים היהודיים.

בגיל 14 הולך לגור אצל אבא ולומד בגימנסיה הפולנית. בגיל האוניברסיטה הולך למספר אוניברסיטאות לייפציג בצפון גרמניה, ברלין שהיתה המרכז ללמדנות יהודית, ציריך וכמובן בוינה העיר בה נולד.

1899 נפגש עם פאולה וינקלר. הייתה גויה שהתגיירה והייתה אשתו לאורך כל חייו. רות מודרנית. אהבה מאוד את העם היהודי. יש לה גם כשרון ספרותי והיא משפיעה גם על הכתיבה של בובר. יש לה ספרים משלה ושם העט שלה הוא G Munk.

את הדוקטורט שלו הוא עושה על המיסטיקאים הגרמנים של הרנסנס הנוצרים מניקולאוס עד יעקב ביהם. התעניין מאוד במיסטיקה לא רק יהודית אלא בכלל. יש אצלו התפתחות ממחשבה מיסטית למחשבה דיאלוגית. אחר הפרשנים הטובים ביותר על בובר מסביר כי גם בשלב הדיאלוגי יש עקבות למיסטיקה.

בסוף המאה ה19 קורים שני דברים:

1.      סוציאליסט: הפך לסוציאליסט. זה נגד המשפחה שהייתה עשירה. אולם, תמך בסוציאליזם לא קשה אלא אוטופי. הוא שייך לאוטופיסטים כמו Ragaz, או Roudhon כלומר תמיכה בדרך כפי שמופיע בתנ"ך. כך גם משה הס. מרקס ואנגל חשבו על משה הס שהוא אדם טוב אולם האוטופיסט הוא אדם בעייתי.

2.      ציוניסט: דבר נוסף שעושה בסוף המאה ה19 הוא הופך לציוני. עולה ארצה בסוף שנות השלושים, מרץ 1938. בהשפעת אחד העם שפירש את היהדות בצורה חילונית הפך לציוני. מקס נורדאו והרצל ראו את בעיות העם היהודי והיו ריאליסטים. אנשים כמו בובר הפכו לאופוזיציה כי לא רצו רק משהו כללי אלא עם השראה עם חיבור למסורת. בובר חשב על ציונות רוחנית ולכן היה מתח מסוים בין בובר להרצל. בובר הופך לעורך "העולם" אולם מתרחק מהרצל. הרצל נפטר ב 1904.

מ1904 בובר מתחיל להתעניין בחסידות ואוסף סיפורים על החסידות. ב 1906 - 1908 מוציא עבודות על הבעש"ט ור' נחמן מברסלב. יש ויכוח מהותי בין בובר לשלום לגבי החסידות. גרשום שלום אמר כי בובר סילף את החסידות. מרגע זה הרבה סברו כך כולל רבקה ש"ץ אופנהיימר. ויכוח זה ממשיך עד היום. יהודה גלמן גם כתב על הפיספוס של בובר.

כיום אנו מסתכלים אחרת. יש חוקרים חדשים הסוברים כיום כי אכן מבחינה הסטורית גרשום שלום צדק, אולם בובר לא רצה לתאר משהו היסטורי אלא רצה חידוש עבור כל העם היהודי. לכן, חשב כי אם יציג את החסידות בצורה מודרנית כל העם היהודי יוכל לקבל את החסידות. אלו חלומות. לכן, בספרו על ר' נחמן הוא משתמש במילים גרמניות שכל העם הגרמני יודע והוא היה חייב להשתמש במילים אלה לתאר את החסידות דווקא במילים אלה עבור העולם. אין הוא משתמש בטרמינולוגיה חסידית כי כוונתו הייתה לקהל הקוראים הרחב, ולא היהודי חסידי.

האנרכיסט הגרמני-יהודי גוסטב לנדאוור, היה חבר טוב של בובר. לדעתו אין צורך במדינה.

1914 מלחמת העולם הראשונה מתחילה. היו אנשים מאוד לאומיים. יהודים גרמנים יותר מגרמנים. ביניהם היה הרמן כהן. והוא הוציא ספר "גרמניות ויהדות" עם צבעי הדגל הגרמני ותמך בגיוס למלחמה כי סבר שיהודים מדברים יידיש, לכן על היהודים לתמוך במלחמה. גם בובר אהד את הגרמנים עד שבא חברו גוסטב לנדאוור ודיבר על בובר של מלחמה, כתוצאה מכך חזר בתשובה בנושא זה. ואז הוא מפסיק להיות גרמני לאומני. ב 1916 אמצע המלחמה, מייסד את העיתון "היהודי"  (Der Jude) שיוצא במשך שמונה שנים. הדבר החשוב לנו הוא כי כל מיני יהודים בטאו עצמם בכתב העת הזה.

ב1919 תחת השפעה של א.ד. גורדון בא אל "הפועל הצעיר" ונואם בקונגרס היהודי כמייצג הפועל הצעיר ומשתתף בקונגרסים היהודיים.

ב1920 פרנץ רוזנצוויג חברו חוזר בתשובה. הוא מקיים מצוות לא את כל המצוות לדעתו בין כלום לבין הכול קיים משהו אותו הוא מקיים. לדעת בובר הדברים הפולחניים הם בין האל והאדם והדברים יכולים להיות רוחניים. שני חברים זה הומניסט ציוני וזה לא ציוני. אבל שני חברים טובים.

בובר ביחסו לדת פחד משני דברים מאגיה וגנוסטיקה, מעשה וידע. לדעתו לא מאגיה ולא גנוסטיקה הם הקשר לאל אלא החברות.

גאורג זימל המורה של בובר סוציולוג מבחין בין "דת" ל"דתיות". הדתיות היא הקשר עם האל והדת היא הספציפיות. בובר שם את הדגש על הדתיות, על הדתיות כי פוחד ממאגיה וגנוסטיקה. ואז הוא מפתח מחשבה מטה- רליגיוזית שיש לה פונקציה מתקנת לדת. אמנם הוא לא חיובי כלפי הדת החיובית אולם אינו מוחק את הדת כמו דרידה. כי הוא מבחין בין דת לדתיות. לדתיות יש מנגנון המחדש את הדת (self correction).

ב1920 חברו פרנץ' רוזנצוויג מייסד בית מדרש חופשי בפרנקפורט בגרמניה. יהודי פרנקפורט היו רחוקים מיהדות אולם היו אליטה. רוזנצוויג התחבר עם רב חוזר בתשובה בשם נחמיה נובל שנתן לו להיות ראש בית המדרש. בבית המדרש הזמין מרצים מעולים כמו עגנון, ארנסט סימון, גרשון שלום, שטראוס, בנו יעקב, ליאו בק. ייחודו של בית המדרש היה כי כל אחד יכול היה להיכנס לשמוע חופשי את ההרצאות.

בובר אחד המרצים בבית המדרש ומרצה שם על "דת כנוכחות". משמעות המילה "נוכח" בגרמנית היא עכשיו וגם נוכחות.  מה הנושא הזה? הוא רצה לומר כי הדבר החשוב בדת היא הנוכחות של אדם אחד כלפי אדם שני. אין דבר יותר קשה מזה. מכיוון שיש לנו מסכות. עבודה קשה נעשית כדי להסיר את המסכות. אני יכול להנכיח אדם אחר. אני אולי לא נוכח אולם אדם אחר יכול לקום לתחייה. בנוסף, יש נוכחות מתמדת שהיא האל. וזה ה"דת כנוכחות". כאן יש נוכחות של מנדלסון שהוא דיבר "על הנצחי" בובר פירש זאת כאל הנצחי "הנוכח" בהא הידיעה. באונטולוגיה של בובר האל הוא הבסיס של הכל.

ההשפעות על בובר

הרמן כהן: בובר לפני שנשא את ההרצאות בינואר ופברואר 1922 קרא את דת התבונה ממקורות  היהדות של הרמן כהן.

פרדיננד אבנר: אדם נוסף שהשפיע עליו פרדיננד אבנר השפיע עליו בכתיבה "המילה והישויות הרוחניות" 1921. דיבר על האל והנוכחות של האל. אבנר היה מורה שלו בתיכון ובובר כותב כי הוא השפיע עליו.

רוזנצוויג: רוזנצוויג שישב בהרצאות ביקר את בובר ובובר תיקן את הרצאותיו וכתב בסופו של דבר את "אני ואתה". רבקה הורוביץ כתבה ספר על המעבר מההרצאות של בובר לכדי הספר "אני ואתה".

ב1923 הופך בובר למרצה באוניברסיטה בפרנקפורט. זו הייתה משרה המיועדת לרוזנצוויג. אולם, היות והוא היה משותק מאז 1922 אזי הוצאה לנובל המשרה אולם הוא נפטר, ואז בובר הפך למרצה.

ב1925 מתחילים לתרגם את התנ"ך. מטרתם להחזיר את היהודים לעברית. רפאל הבן של בובר אמר לאביו. אני קורא גרמנית ומבין עברית. בובר המשיך את העבודה עד 1961. בובר חשב כי יש לתנ"ך כח חשוב מאוד. יש לשמוע, מקרא, את קול אלוהים.

במרץ 1938 עלה לארץ והיה עד 1951 פרופ' לפילוסופיה סוציאלית.

ב1965 נפטר בירושלים. אחד מענקי הרוח. יש טרגדיה מסוימת היות והיה מוערץ בחוץ לארץ ובארץ לא. הדתיים חשבו שהיה חילוני והחילונים חשבו למה יש לו גישה לדת.